איך שומרים על הזכויות בבית הדין הרבני?

בס"ד

בתי הדין הרבניים מתחלקים לשני אפיקי פעילות עיקריים:

בתי הדין הממלכתיים – העוסקים בדיני נישואין וגירושין של בני זוג יהודים; מעמד אישי ומשפחתי; קביעת יהדות והכרה ביהדות; זכאות לנישואין על פי הלכה; סכסוכי משפחה ושלום בית; גיורים והכרה בגיור; ממזרות, חללים ושאר פסולי חיתון; ירושות; הקדשים וכד'.

בתי הדין הפרטיים – העוסקים ודנים במחלוקות עסקיות וממוניות. פעילותם זו של בתי הדין הפרטיים מותנית בהסכמת שני הצדדים על פי חוק הבוררות.

בנושאי נישואין וגירושין, מעמד אישי וכד' לבית הדין סמכות הדיון וההכרעה הבלעדית. לעומת זאת בסכסוכים הנלווים לגירושין קיימת סמכות מקבילה לבתי משפט לענייני משפחה ובית הדין יכול לדון בהם בהסכמת הצדדים או לאחר מהלך משפטי זריז של הצד המעוניין בכך, מהלך שבו יכרכו הסכסוכים הנלווים לגירושין להליך הגירושין עצמו.

בענייני ממונות וסכסוכים עסקיים נאסר על בתי הדין הממלכתיים לדון. זאת מאז בג"ץ סימה אמיר בשנת 2006, בג"ץ בו אסרה השופטת אילה פרוקצ'יה על בתי הדין לקיים דיונים מסוג זה על פי חוק הבוררות. עם זאת בהכרעתה עודדה השופטת בפסיקתה את קיומם ופעילותם של בתי דין פרטיים וקהילתיים על מנת שאלה ידונו בסכסוכים אלה על פי חוק הבוררות. למן פסיקה זו הועברו הדיונים הללו לניהולם של בתי הדין הפרטיים.

סמכותו הבלעדית של בתי הדין בנושאי נישואין ומעמד אישי קבועה עוד בחוק המנדטורי. יש המנצלים עובדה זו כדי להציג את העניין כולו כמעין קוריוז מיושן ואנכרוניסטי שהגיעה העת לשנותו. הסוגיה והטענות שסביבה עולות על סדר היום באופן תקופתי, לרוב סביב מערכות בחירות. המתמודדים רוכבים על גל עכור זה במימון נדיב של קרנות סורוס למיניהן (ג'ורג' סורוס, איל הון העומד מאחורי פעילותם של ארגוני שמאל כדוגמת הקרן לישראל החדשה ששמו להם למטרה לעצב מחדש את דמותה של מדינת ישראל) ומבטיחים לבוחרים לפעול להוצאת הנישואין מתחום שיפוטם הבלעדי של בתי הדין. בפועל הדברים אינם מתרחשים ולבד מהבטחות בחירות והצהרות פופוליסטיות הנושא נותר כשהיה. הסיבה לכך, סיבה שאותה מעלימים המועמדים מידיעת ציבור הבוחרים, היא שלא מ"אהבת הדתיים" החליט ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, להותיר את הנושאים הללו בשיפוטם הבלעדי של בתי הדין. המניע שהוביל אותו לכך היה עיקרון דומה לחלוטין לזה שהוביל אותו לקבוע בפקודות הקבע של צה"ל את חובת שמירת כשרות ושמירת שבת בבסיסים – החשיבות שראה בן גוריון בערך שמירת אחדות האומה.

בסוגיית הנישואין והגירושים חשיבות הדברים אף עולה עשרות מונים על סוגיית הכשרות והשבת בצה"ל. בשם השאיפה לאחדות הצבא הכריע בן גוריון וחייב את הצבא לשמור שבת וכשרות מתוך הבנה שבעוד החייל הדתי אינו יכול לאכול במטבח שאינו כשר הרי שחברו החילוני יכול לאכול מזון כשר. ההבנה הייתה שהכשרות מאחדת את חיילי צה"ל ומאפשרת להם חיים בכפיפה אחת.

כאמור, העיקרון המנחה בסוגיית הנישואין והגירושין דומה, אך כאמור כאן הדברים חריפים אף יותר: הבין בן גוריון כי במידה ויתאפשרו נישואין שלא על פי ההלכה יוביל הדבר בהכרח להטלת חשש כבד לממזרים וספק ממזרים על כל הילדים מנישואין שניים ואילך. הגדרה בעייתית זו תטביע חותם בעייתי חמור על צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם של אותם ילדים עד סוף כל הדורות (ספק ממזר גרוע מממזר שהרי אינו יכול לשאת אפילו ממזר ואפילו מי שמוגדר כמוהו כספק ממזר, וזאת מחשש שמא אחד מהם כשר והשני ממזר). התוצאה ארוכת הטווח של מציאות זו היא חלוקתו של עם ישראל לשני עמים שאינם מתחתנים זה עם זה ואף מנוכרים זה מזה על מנת שלא ייווצר קשר רומנטי בין ספק פסולי חיתון.

יש המבקשים לטעון שהמציאות הקיימת קרובה כבר כעת למציאות זו של עם אחד הבנוי משני עמים המנוכרים זה לזה. טענה זו היא טענת הבל שכן כל אותם ספרי ייחוס הקיימים במגזר החרדי נועדו לצרכי לכתחילה. במציאות של דיעבד, לדוגמא במידה ונוצר קשר בין בת אדמו"ר לבעל תשובה, יידע המגזר החרדי "לבלוע את הצפרדע" גם אם אין מדובר בשידוך שהוא תכלית הייחוס המועדף עליהם. לעומת זאת גיור המנוגד להלכה מייצר מציאות אותה לא יוכלו מגזרים שלמים, לא רק חרדיים, להכיל.

גיור רפורמי – גיור רפורמי אינו יותר מאשר שירות אוטומטי המוענק לכל דכפין בתמורה ל-2000$ – 4000$ שישולשלו לכיסו של רבאיי המעניק שירות זה. אם ניקח רעיון זה של גיור תמורת תשלום מספר צעדים קדימה נוכל לקבוע בעצב כי באמירויות הנפט יש די כסף נזיל בו ניתן להסיר את המדינה היהודית מהמפה ע"י הצפתה במיליוני "מתגיירים" מוסלמים שיעלו אליה מכוח חוק השבות. עבור העולם המוסלמי מדובר בפתרון זול ויעיל אפילו יותר מפתרון צבאי. המחסום היחיד העומד בפני התופעה הוא ההחלטה לפיה לא יכירו בתי הדין בגיורים הרפורמיים. הסרתו, חלילה, של מחסום זה תיחשב ללא פחות מאשר התאבדות קולקטיבית של העם היושב בציון. בסופו של יום גם הנבחרים והמועמדים השונים מודעים היטב לסכנה זו ומשום כך ניתן להניח ברמה גבוהה של וודאות שלמרות ההבטחות וההצהרות המציאות הקיימת לא תשתנה.

בהנחה שאנו ובנינו ובני בנינו נפנה לבתי הדין הרבניים בנושאי נישואין ומעמד אישי, יש לבחון כיצד נכון, יעיל וראוי להתמודד עם סוגיות אלה בזירה זו. עורכי הדין בקיאים מאד בחוקי מדינה ואין להם תחליף בייצוג בבית משפט הדן לפי חוק מדינה. לעומת זאת אותו עורך דין לא יהיה יעיל דיו בבית דין רבני הדן לפי סעיפי חושן משפט ואבן העזר על שלל מפרשיהם מגדולי הפוסקים של כל הדורות ועל פי כללי הפסיקה הנובעים מתוך שלל הדעות וחילוקי דעות. ברוב מכריע של המקרים עורך דין אינו בקי בכל אלה ונבכי אבן העזר וחושן משפט אינם נהירים לו. בזירת בתי הדין הרבניים יש צורך במייצג שעבורו כל אלה הם "כלי עבודה" נגישים ומוכרים על בוריים. בבתי הדין הרבניים אין תחליף לטוען רבני.

חשוב לציין כי דווקא העובדה שהחוק מאפשר לעורכי דין לייצג לקוח בבתי הדין היא למעשה מכשלה חמורה עבור הלקוח עצמו. הלקוח המיוצג בידי עורך דין משוכנע שהוא מיוצג כיאות מול בעל דינו בעוד בפועל אין למי שמייצג אותו את הידע ההכרחי כדי לעמוד על זכויותיו.

לאור כל האמור כאן המלצתי החמה היא: כשם שלבית משפט שוכרים עורך דין, כך לבית דין שוכרים טוען רבני.

טוביה לרנר,

טוען רבני ומגשר.